גם אתה מדבר עם עצמך?


לאחרונה, יצא לי להיתקל באדם כועס ופגוע, שלצורך המאמר נכנה אותו בשם 'משה'. כי
משה כידוע הוא שם טיפולוגי לכל אדם ששמו נסתר מאיתנו. בשיחה אקראית שהייתה לי
עם משה, הוא טען בפני בלהט רב שיואב הינו אדם חצוף,שאינו מתחשב באחרים, שפגע בו
מאוד והוא לא רוצה כל קשר אליו, ומתוך כך גם אלי, כי אני בחוג מכריו של יואב. משך 7 
דקות ארוכות הוא פרס את כאבו ופגיעתו מיואב, עד שהייתי בטוחה, שמה שהתרחש ביניהם
התרחש בשבועות או חודשים האחרונים, והופתעתי לגלות שמדובר על אירוע שהתרחש לפני
שנתיים. בסוף השיחה פניתי ליואב לברר 
את העניין, ולתדהמתי תגובתו של יואב הייתה:
​מי זה משה?
אכן, מעשה שהיה. משה התבשל שנתיים בכאב הפגיעה, הכאב רק התעצם מרגע לרגע, ולא היה לו שום מוצא
ניקוז. הוא שיתף בכאב את חבריו, משפחתו וכל העולם, חוץ מאת יואב. רק לאחר שיחתנו, כשיואב התקשר
למשה והעניין לובן, הפגיעה התרככה ונעלמה, ומשה יכל להמשיך ולהתקדם הלאה. 


למה משה לא התקשר ליואב לפני שנתיים?

כי כך אנחנו. קל לנו יותר לדבר עם עצמנו מאשר עם אחרים. משה היה בטוח בצדקתו, וברור היה לו שיואב טעה בדברים המעליבים שאמר. אם היה משאיר את האגו בצד ומלבן את העניינים מיידית, היה חוסך מעצמו כאב של שנים. אך במקום זאת, הוא התבצר בפגיעתו, דש בה הלוך וחזור, ולא שם לב שהוא מדבר רק עם עצמו.

הדוגמא של משה היא דוגמא של מקרה, שבאמת היה בו שיח פוגע, אך מה עם המקרים שבהם לא היו דברים מעולם?

אני עדיין זוכרת את תדהמתי כשניגשה אלי מישהי ושאלה אותי למה אני כועסת עליה. מרוב הלם לקח לי כמה שניות להתעשת ולשאול אותה למה היא חושבת כך? תשובתה הייתה שמקודם כשאמרה לי שלום התעלמתי ממנה לחלוטין. לקח לי רגע להעריך את האומץ שלה לבוא ולברר איתי את העניין. והסברתי שהייתי בלחץ לסיים משהו, ולכן ניתקתי את עצמי מהרעש מסביב והתרכזתי במשימה. כך שבכלל לא שמתי לב שנכנסה ולא שמעתי שאמרה לי שלום. אם לא היה לה את האומץ לבוא ולברר איתי את העניין, היא הייתה ממשיכה להתבשל במשהו שלא היה, ומי יודע לאן היה מתקדם הסיפור.

למה אנחנו מדברים עם עצמנו?

ניסיון חיינו, אנשים שהכרנו ותובנות קודמות שצברנו, מסייעים בידינו לפרש התרחשויות ולהתמודד עם מצבים בחיים. זה חשוב מאוד, כי זה מאפשר לנו לזהות סכנות ולהגן על עצמינו, מקל עלינו להבין התרחשויות ולבחור בתגובות מתאימות, ומאפשר לנו למקם אנשים במפה החברתית ולהגיב ולהתנהג בצורה הולמת. אך זו גם מלכודת מסוכנת. מאחר ואנחנו לעיתים קרובות מנחשים את כוונת המשורר, אנחנו משליכים על השני כוונות שמעולם לא היו לו, אנחנו מתייחסים בצורה סטיגמטית לאנשים מבלי להתייחס לכך שבכל חברה יש פרטים יוצאים מהכלל, ואנחנו צופים התנהגויות של אחרים – התנהגות שאף פעם לא תהיה. ואין לנו שום דרך אימות לברר אם צדקנו או... טעינו. האם היינו רוצים שיתייחסו כך אלינו? אז למה אנחנו עושים זאת לאחרים? לעיתים זה נעשה מפחד מתגובת השני, מהחשש שיצחקו עלינו או יחשבו שאנחנו קשיי הבנה, אך לרוב זה קורה מאחר ואנחנו בטוחים שהבנו נכון את השני. אין לנו ספק שכך אכן היה ולכך התכוון, ולכן אנחנו לא טורחים לברר.

עוד דוגמאות?
חיה נעלבה שיאיר צחק עליה בגלל דברים שאמרה, אך כשסיפרה לי את הסיטואציה היה לי די ברור שיאיר צחק על הנושא שדיברה עליו ולא עליה.
שיר בטוחה שכל פעם שבן זוגה מפסיק לענות לה ויוצא מהחדר זה בגלל שהוא כועס עליה, ובטח עוד מעט יצעק עליה ואולי אף יכה אותה. כך היה עם אבא שלה והיא בטוחה שגם בן זוגה הוא אותו הדבר. היא לא ידעה שנמאס לבן זוגה שהיא מדברת ללא הפסקה, וגילה שעדיף שישתוק ויצא מהחדר.
דבי משוכנעת שבן זוגה לא אוהב אותה, כי הוא אף פעם לא אמר זאת בצורה מפורשת. ולכן היא עצבנית עליו וכועסת כל הזמן.


אם רק נעז לשאול:- מה התכוונת כשאמרת... ? האם התכוונת ל...?- מה מצחיק?- האם את/ה כועס/ת על... ? 
אם רק נעז לבקש ולומר:- מפריע לי ש...- קשה לי ש...- אני צריכה שתאמר/י...
אם רק נעז לדברר ולברר את השיח הפנימי שלנו, עם האחר, הרבה אי הבנות יתבררו, והחיים שלנו יהיו שמחים יותר ופשוטים יותר.

אז בואו נפסיק לדבר עם עצמנו, נאזור אומץ ונברר את האמת עם אחרים.