לצאת מהפאסיביות


כשסיימתי את לימודי התואר הראשון, רווקה שגרה אצל ההורים, הבנתי שהעתיד שלי, שאינו
צופן מחוייבות מיידית, נותן לי חלון הזדמנויות ללימודי תואר שני. לכן הצטערתי מאוד
כשהמחלקה ללימודי תואר שני דחתה את בקשתי, והודיעה שמועד ההרשמה לשנת הלימודים
הקרובה (עוד 4 חודשים!) הסתיים זה מכבר, ואני מוזמנת להמתין שנה. בתפיסת העולם שלי
דאז, דברים רבים יכלו להשתנות בשנה, וחששתי ששנה זו תהיה ביני ובין השגת התואר.
החלטתי, בניגוד לאופי שלי, לעשות מאמץ ולנסות לשנות את הגזירה. נעזרתי בחברה שביררה על... דיברתי עם... המתנתי בסבלנות ל..., יצרתי קשר שוב עם... ו...הופ –  הייתי רשומה לשנה הקרובה כתלמידה מן המניין.

זו הייתה אבן דרך חשובה ומשמעותית בשבילי, במעבר שלי משלב התמימות הילדותית, בו חיי תוכננו על ידי אחרים והלכתי אחריהם בעיניים עצומות. השלב בו מה שאמור להתרחש- התרחש, ומה שלא – לא. השלב בו אני ממתינה שמישהו יעשה משהו כדי שמשהו יקרה ודברים יסתדרו. אל השלב בו הבנתי שחיי בידיי, וכשמשהו לא מסתדר כפי שאני רוצה, אני צריכה לעשות משהו כדי לשנות זאת. השלב של "אם אין אני לי, מי לי... ואם לא עכשיו- אימתי' (מסכת אבות א, יג).

תובנה זו נשמעת פשוטה וברורה?
כשבחנתי את ההתנהלות שלי למול התובנה הזו, שמתי לב שבקלות אני דוחה עשייה ונשארת פאסיבית. הבנתי שלעיתים קרובות הסיבות ההגיוניות להימנעות מעשייה או לבחירה באפשרות הקלה, היו בעצם תירוצים שמאחוריהם עמד פחד מאי הצלחה או מתגובות של אחרים, או אף חשש מהמאמץ הדרוש לביצוע. הבנתי שקל לי להאשים אחרים ולהסיר אחריות מעל כתפיי, מאשר להתמודד עם מה שעומד מולי, נעים ונוח לי להישאר בדמיונות ובחלומות, מאשר לפעול להשגתם. הבנתי שלרוב אני בוחרת להישאר במקום בו אני נמצאת, המקום המוכר והנוח, מאשר לצאת ולנסות דברים חדשים.

אבל כאמור, הפאסיביות הזו, לא היא שהובילה אותי להשגת התואר השני. החשש שלא אצליח למצוא דרך להרשמה – הופרך, והמאמץ להצליח להירשם השנה – התגלה כפשוט מאשר דימיינתי מראש. הבנתי - שכשאני רוצה להתקדם ולהשיג דברים (שלא הושגו מעצמם), אני צריכה לפתח אסטרטגיה שתעזור לי להיות אקטיבית ואסרטיבית.

שנים של בחינת תובנה זו לעומק, הקשבה ולמידה מאחרים, עזרו ועוזרים לי גם כיום להתקדם לעשייה ולהצלחה, ולהיות במצב של 'אם אין אני לי - מי לי'. לצורך כך הבנתי שיש צורך:
- להגדיר לעצמי את היעדים והמטרות שאני רוצה להשיג, לבחון את הדרכים המובילות להשגתם, וליזום ולעשות.
- להיות כנה ואמיתית עם עצמי, לוודא שהמטרות והיעדים הללו הם אכן שלי, ולא אימצתי יעדים ומטרות הרווחים בחברה או מקובלים על חברי.
- לוודא אחת לחודש-חודשיים שהמעשים שלי אכן מקרבים אותי למטרותיי, ובמידת הצורך לערוך שינוי בפעולותיי.
- לבחון מדי פעם את מידת האושר שלי מחיי, מהעבודה, מהחברים, מהמשפחה... ולפעול לתיקון/לשינוי הנצרך.
- לראות עד כמה אני בשליטה על תגובותיי, ועד כמה אני מושפעת מגורמים חיצוניים. כלומר, האם ההתרחשויות בחיי היום יום והמפגשים עם אנשים,
  מכעיסים ומערערים אותי, או שאני בעלת שליטה על רגשותיי ותגובותיי. האם תגובותיי בחיי היום 
  יום מקדמים אותי או מרחיקים אותי ממטרותיי, בונות אותי
  ואת הזולת, או מהוות מנוף לשחרור רגשי. 

- לוודא שאני מפנה זמן לדברים שממלאים אותי שמחה ואנרגיה, ולא נגררת אחרי לחץ החיים 'ומבזבזת' את חיי.
- לוודא שאני מרוצה מהתדמית שלי על עצמי ומהתדמית של אחרים עלי, ובמידה שלא, לפעול לשינוי ולהשגת התדמית הרצויה. 
- למצוא את הדרך ליהנות מכל דבר שאני עושה.

כיום, יותר מתמיד, אני חושבת שתובנה זו עמוקה ורחבה מני ים, ונוגעת בתחומים רבים בחיי, ואני מאמינה שבהבנתה וביישומה טמון סוד השינוי וההצלחה. ההצלחה הקטנה בהרשמה ללימודים, הבהירה לי יותר מכל, שכשאני רוצה אני יכולה. וכל שאני צריכה הוא להיות כנה עם עצמי, לרצות ולעשות.

נכון, כשאני בוחנת את חיי, איני לוקחת לעצמי את הציון 100 בישום תובנה זו, אבל תמיד אני שואבת ממנה את הכח הדרוש כדי למחול לעצמי על העבר, לתקן ולהמשיך ולהתקדם.


שתהיה הצלחה לכולנו בהשגת 'התואר השני' שלנו.